Shalom!

Welcome to my blog.

I am an independent Middle East Strategic Intelligence Analyst, and lecturer specializing in the current affairs of the Arab and Muslim world and their impact on Israel and the region.

My blog offers you insight into my analysis of what goes on in our region and its impact here and globally.

As a former Senior Israeli Official on Arab Affairs I spent most of my intelligence career in Arab speaking areas.

My work today, including all the articles I publish, is based on a wide variety of Arabic sources which you will see referenced throughout my articles.

My blog, like my briefings and tours do not tell you what you can read in the news yourself – subscribe to my blog to be sure to get the story behind the story.

I hope you will find my analysis and commentary thought-provoking.

I want your feedback – respond by commenting or email me directly.

Please be in touch if you would like to consider booking me for an event in Israel or anywhere in the world. And next time you’re in Israel be sure and be in touh with me as you’re planning so you can include an Intelligence Briefing or an Intelligence Tour while you’re on the ground in Israel.

Thank you and I look forward to hearing from you.  Please feel free to email me at avi.yanshuf@gmail.com.

Avi


Was the Military supreme commander of Izz A-Din Al-Qassam Brigades killed?

 August 21, 2014

 Was the Military supreme commander of the Izz A-Din Al-Qassam Brigades killed? 

At the time this report is being written, the fate of Mohammed Deif, the Supreme Commander of the Izz A-Din Al-Qaasam Brigades, who was targeted by an Israeli air raid on Tuesday night, August 19th, is yet unknown. Hamas’ formal spokesman announced that Israel’s attempt to kill Deif failed. On the other hand, a foreign news network quoted Israeli intelligence sources who argue that Deif was killed. A similar argument was made by some Palestinian sources as well.

Perpetrating such an attack requires two mandatory conditions. One is up to date excellent, highly reliable operational intelligence in real time. The second condition is that the decision makers evaluate that the potential benefit of such an act compensates its potentially counter-productive ramifications. In 1992 Israeli helicopters killed Abbas Al-Musawi, the Secretary General of Hezbollah in Lebanon, together with his wife and son. In 2002, an Israeli jet dropped a one ton bomb on a house in the Gaza Strip, killing Salah Sheahade, the Supreme Military Leader of the Izz A-Din Al-Qassam Brigades, together with fourteen other people including children. Israel carried out these attacks knowing that it would generate international condemnation, and that it would even lead to legal actions against Israel. Yet, this did not deter Israel from carrying out the attacks just the same. Deif’s case falls into that category as well.

Was Deif killed?

To answer that question we should pay attention to a couple of things:

First, there are indicators that suggest that Deif was associated with the house that was bombed. The fact that Deif’s wife, son and daughter were killed in the attack and the magnitude of the bombs used, indicate that the house was not the major target. It is likely to assume that the target was beneath the house – apparently a major command bunker. Moreover, the fact that among the dead reportedly was Hamas’ most senior rocket apparatus commander. These facts indicate that it is very likely that Deif was very much associated with that specific location. The fact that the attack took place means that there was very good intelligence indicating Deif was in– or beneath – the house.

Second, though formally admitting that the air raid was targeting Deif, Israel published no formal announcement regarding what happened to him. The Israeli position stems in my opinion from two reasons: One-to protect Intelligence methods and sources deployed by Israel for the gathering of both operational intelligence prior to the attack and intelligence regarding the outcome of the attack; Two, to enable Hamas maneuvering space.

What is the maneuvering space Hamas needs and why is Israel interested in providing Hamas with such space?

Had a formal announcement been made, either by Israel or Hamas, confirming Deif’s death, Hamas would have to retaliate on a much larger scale compared to the scale of attacks they have launched thus far. At this point, such a retaliation is counterproductive to Hamas’ interests. Though the truce collapsed and fire resumed in the last days, both sides have an interest to pursue the negotiating channel and to avoid further escalation that will spin out of control. Therefore, keeping the fate of Deif following the attack vague, enables Hamas a larger maneuvering space. In a possible context it should be mentioned that on the very day following the attack, Hamas announced it had launched a shore to sea missile targeting an Israeli gas platform in the Mediterranean Sea. Hamas’ announcement was denied by Israel. Yet, the fact Hamas chose that timing to publish the announcement regarding a military operation that has substantial ramifications and is totally different in comparison to the military characteristics of the round thus far, may indicate the attempt by Hamas to “retaliate” (though it did not take place) without generating further escalation. In other words – to create the larger maneuvering space.

Third, in two cases Palestinian speakers – either by mistake or deliberately – described Deif as “Shahid” meaning a Martyr.

Fourth, Hamas’ formal spokesman announced that “Deif will lead the army who will liberate the Al-Aqsa Mosque in Jerusalem.” Such a declaration resembles the declaration made by Al-Qaeda following the killing of Osama Bin Ladin.

Evaluation:

In my evaluation Mohammed Deif was indeed killed.

As of now, it is likely that both Israel and Hamas will keep a policy of vagueness regarding the fate of Deif. It is possible that sometime in the future Hamas will formally announce Deif’s death, perhaps it will be presented in the context of “following a severe injury.

Deif’s biography has an interesting yet less known component – Deif had an artistic character. In his days as an active member of the Muslim Brotherhood Student Union in the Islamic University in the Gaza Strip, Deif was involved in directing and playing in a theatre he established in the Gaza Strip. His artistic affiliation was manifested later on in some theater plays produced by Hamas. Deif was playing the role of an Israeli Jewish settler.

It seems as if Deif has left the stage.


האם נהרג מחמד דף המפקד של גדודי עז א- דין אלקסאם

21 אוגוסט 2014

 

************   אשגר מודיעין   ****************

 

האם נהרג מחמד דף המפקד של גדודי עז א- דין אלקסאם ?

 

נכון לכתיבת דווח זה לא ברור האם מחמד דף, מפקד גדודי עז א-דין אלקסאם, נהרג בתקיפת חה”א הישראלי בעזה ב -19 אוגוסט 2014. דוברים רשמיים של חמאס הודיעו כי דף לא נהרג בתקיפה. מצד שני, בדיווחים ברשתות תקשורת זרות נטען, כי חוגי מודיעין ישראלי מסרו באופן בלתי רשמי שדף ככל הנראה אכן נהרג בתקיפה.

בפעולות של חיסול של יעדים המוגדרים כבעלי חשיבות ראשונה במעלה, חייבים להתקיים שני תנאים לביצוע: תנאי אחד הוא מודיעין מבצעי באיכות גבוהה ביותר בזמן אמת. התנאי השני הוא ההערכה שההישג הגלום בחיסול עולה על הנזקים ההסברתיים וההשלכות המשפטיות שעלולות לפגוע בישראל כתוצאה לפגיעה הבלתי מידתית באזרחים במהלך החיסול.

נסיון החיסול של דף משתייך לקטגוריה של פעולות חיסול שביצעה ישראל בעבר כמו חיסולו של מזכ”ל ארגון חזבאללה עבאס מוסאוי (פברואר 1992) במהלכו נהרגו גם אשתו ובנו, וכן בחיסולו של המפקד הצבאי של חמאס צלאח שחאדה (יולי 2002) במהלכו נהרגו 14 אזרחים ובהם ילדים.

האם מחמד דף נהרג?

כדי לענות על שאלה זו ראוי לשים לב לכמה דברים:

ראשית, סימנים שונים יכולים להעיד על כך שדף שהה בבנין שהותקף. העובדה שאשתו ובנו שנהרגו בתקיפה שהו בבית, העובדה שעוצמת ההפצצה מצביעה על כך שבעצם לא הבנין היה היעד אלא מה שמתחתיו – ככל הנראה חדר פיקוד ושליטה מבוצר היטב, והעובדה שבן ההרוגים לתקיפה (נכון לעתה מדווח על שישה הרוגים) גם בכיר צבאי נוסף של חמאס שהוגדר כ”ראש מערך הרקטות של הארגון” – כל אלה מצביעים על כך שהבית – ומה שמתחתיו – היה מרכז פיקוד ושליטה מרכזי ביותר של חמאס ולפיכך סביר להניח שדף שהה בו.

שנית, ישראל הודתה רשמית כי מטרת התקיפה אכן היתה חיסולו של דף. אולם, עד כה לא היתה שום הודעה ישראלית רשמית ביחס לתוצאות התקיפה. עמדה זו נובעת להערכתי משתי סיבות:

סיבה אחת היא הרצון של ישראל להגן על המקורות הדרך בה נאסף המודיעין למבצע כמו גם מודיעין ביחס לתוצאות המבצע.

סיבה שניה היא הרצון של ישראל לאפשר לחמאס מרחב תמרון.

מהו מרחב התמרון שחמאס זקוק לו? אם היה מתפרסם אישור רשמי – ישראלי או מצד חמאס – שמחמד דף חוסל, חמאס היה חייב להגיב תגובה צבאית רחבה ומהלך כזה אינו אינטרס של חמאס בעת הזו.  למרות שהפסקת האש התרסקה והלחימה חודשה, לחמאס יש עדיין אינטרס לשוב בהקדם לשולחן המו”מ ולא להיקלע להחרפה של העימות הצבאי,משום שמצוקתו של חמאס מחריפה והולכת. לכן, מצב של עמימות שבו מותו של דף אינו מוכרז רשמית מאפשר לחמאס מרחב תמרון רחב יותר. זה יכול להסביר את העמדה הרשמית של חמאס שאינה מאשרת כי דף נהרג. בהקשר אפשרי ראוי לשים לב לכך, שביום שלאחר נסיון החיסול הודיעה חמאס כי תקפה בירי של טיל חוף – ים אסדה לקידוח גז במימי ישראל. ככל הידוע לי להודעה זו אין כל בסיס. יחד עם זאת, העובדה שחמאס בחרה להודיע על פעולה כזו – שהיא חריגה באופיה והשלכותיה בהשוואה למאפייני סבב הלחימה עד כה – בתזמון הזה, ראויה לתשומת לב מיוחדת שכן היא הדבר יכול להצביע על רצון של חמאס לאפשר לעצמו – באמצעות יצירת מצג שווא של פעולה כזו –  את מרחב התמרון.

שלישית, בשני מקרים תיארו דוברים פלסטיניים את דף כ- “חלל”.

רביעית, דובר חמאס הצהיר כי דף יעמוד בראש צבא שישחרר את ירושלים. התבטאות זו מזכירה במובן מסוים התבטאויות שהשמיעו גורמי אלקאעדה לאחר חיסולו של אוסאמה בן לאדן.

הערכה:

להערכתי, מחמד דף אכן נהרג בחיסול

נראה כי בשלב זה ישמרו הן ישראל והן חמאס על עמימות באשר לגורלו של מחמד דף.

יתכן כי בשלב מאוחר יותר ובתזמון מתאים מבחינתו, יצהיר חמאס רשמית על מותו של דף – שיוצג אולי כ”מות שנגרם בשל פציעה”.

בביוגרפיה הסוערת של מחמד דף יש פרט מעניין מאוד. לדף היתה נטיה למשחק. בצעירותו היה דף מעורב בבימוי והצגת מחזות בתיאטרון שפעל במסגרת תא הסטודנטים של האחים המסלמים בעזה.

נראה כי דף ירד מהבימה.


Boycott, Divestment and Sanctions – Wrong for Everyone

Over my last two weeks in the US on a Speaking Tour sponsored by the Friends of the IDF many people, asked me about my thoughts regarding BDS. So I have decided to respond by writing an article that I have wanted to write for a long time.

 

August 17, 201

Boycott, Divestment and Sanctions – Wrong for Everyone

BDS supporters justify the use of sanctions against Israel as a legitimate tool. The underlying concept is that ending any kind of Israeli presence (and on top of it Israeli settlements) in the Palestinian territories is the key for a peaceful solution. Thus, according to that line of thinking- Israeli settlements are the obstacle on that path.

Many people argue that BDS is in fact only a masque for anti-Semitism. I do not stand for that outlook. Indeed, some of Israel’s harshest critics are clearly motivated by blind hatred towards Israel and Jews, but I do believe that most of the BDS supporters are not necessarily so. Moreover, I believe that many of the BDS supporters are genuinely motivated by the belief that BDS is the right way to bring peace. These people are genuinely motivated by the belief that settlements and the Israeli presence in the Palestinian territories are the reason for the fact that there is no peace between the sides. But that is a wrong assumption, and BDS’ way is the wrong one.

There are two major reasons for BDS’ wrong assumption and their wrong way.

The first one is simply the outcome of a lack of knowledge of both history as well as the current facts.

And there is another reason – a more substantial reason – and that is the fact that BDS in its essence contains three major disturbingly moral inconsistencies.

Let me start with the first reason:

Lack of knowledge of historic and contemporary facts:

Settlements in the West Bank and The Gaza Strip are not the reason for the Israel -Palestinian conflict; the West Bank was ruled under Jordan for almost 20 years and The Gaza Strip was ruled by Egypt for the same period of time. There were no Israeli settlements at that time, yet Arab states continued their efforts to destroy Israel.

Israeli Settlements are also not the reason for the lack of a peaceful solution. In 2005 Israel totally withdrew from the Gaza Strip, completely dismantled 21 settlements and evacuated 9000 settlers. In 2007 Hamas took over the Gaza Strip increasing its rocket attacks on Israeli cities. According to Hamas’ official Covenant, Tel Aviv and Jewish Jerusalem are also illegitimate settlements. According to Hamas’s Official Covenant every single place in Israel is sacred Muslim soil and the very existence of Israel violates it. Other radical Palestinian groups such as Islamic Jihad, the Al-Tahrir Party or Salafi Jihadi groups view Israel the same way.

According to the Oslo accords, signed by Israel and the Palestinian Authority (PA), in the beginning of the 1990’s, both sides adopted the concept that all controversial issues – and there are many – are to be solved only through a process of negotiation and mutual agreement.

The second reason is no less substantial. BDS’ three disturbingly moral inconsistencies are:

BDS deprives Israel of the right to negotiate – a right that event the PA itself has agreed to. Any kind of conflict resolution must be based upon the guiding line that each side has the legitimate and moral right to present its needs and arguments. Aside from the issues of Jerusalem, or the issue of Palestinian refugees, or Jewish refugees there are many other controversial issues related to the Israeli – Palestinian conflict such as the use of natural resources, the water, air and space control etc. Israel – like the Palestinians – has legitimate arguments, interests and needs on those issues; Do BDS supporters intend to apply sanctions on Israel and thus deprive Israel the right to negotiate on those issues as well? If so, one could very legitimately question how much BDS is really looking for a real peaceful solution rather than another opportunity to sanction Israel? If BDS does not apply sanctions on Israel because of its positions and interests on the other controversial topics, one may legitimately argue – what is the moral ground that BDS is basing its demands on to impose sanctions on Israel?

Many people in Israel will argue that rockets launched on Israeli cities by Palestinian groups (the biggest perpetrator being Hamas) who regard Tel Aviv and Jerusalem as illegitimate settlements as well, is no less of a reason for the fact peace is not achieved. Settlements are controversial issues, yet they do not kill. Rockets are not a controversial issue, rockets kill. Do BDS supporters argue that sanctions are to be applied because of an issue that does not kill (settlement) yet no sanctions should be applied in the case of an issue that does kill (rockets)? Does it mean that BDS views the value of life as relative?

Second, BDS’ guiding concepts and activity clearly puts an overwhelming share of the responsibility for the lack of peace on Israel’s shoulders. Doing so, perhaps unintentionally, BDS actually exempts Palestinians from the moral obligation to take responsibility and to ask themselves some tough questions. For example: are Palestinians willing to recognize Israel’s right to exist? Analyzing the Palestinian political map today gives very clear, discouraging answer: it would appear in a very modest calculation, that at least half of the Palestinians are not willing to recognize Israel’s right to exist.

And so, though perhaps inspired by good will and intention, BDS’s guiding concepts and activity is totally counter-productive to the noble objective of peace. Focusing on the issue of settlements, and putting sanctions on Israel as a legitimate measure is counterproductive because it does not addressing the core reasons for the sources and roots of the Israeli – Palestinian conflict, as well as the fact that a peaceful solution was not achieved thus far. Moreover, BDS’ guiding concepts and way are distancing the prospects for a real constructive breakthrough that will pave the path to a lasting peace solution.

And finally – yet in my mind the most profound aspect- the moral inconsistencies within the BDS phenomenon disturbingly undermine some of the core values of democracy: the right to negotiate freely, the obligation of personal as well as governmental responsibility and, the value of life.


Rethinking the Middle East – Will the Western Media Rise to the Challenge?

Avi Website home pictureAugust 8, 2014

I was asked to give a speech yesterday in New York about media coverage regarding Israel. Here is the text of the speech.

My name is Avi Melamed.

I’m an Independent Middle East Expert and Strategic Intelligence Analyst.

I’m an Israeli Jew.

I’m here today, not as a prosecutor.

I’m here today, not to blame and accuse the media.

I’m here today to address the Western media.

Not from a place of resentment or criticism; rather, I’m here today to respectfully address the Western media from a place of seeking cooperation and a better mutual understanding.

Over the last generation a disturbing process has taken place in regard to knowledge in the West about the Middle East.

Narratives have replaced facts and theories have replaced reality.

The Middle East reality became subject to concepts and narratives generated and perpetuated within circles guided by a Western mindset and Western codes of thinkingwhich rarely have anything to do with the Middle East reality, mindset and codes of thinking.

These concepts and narratives became embedded in certain circles of influence – and what I call a “looping echo chamber” developed.

This “looping echo chamber “of concepts and narratives were perceived to be the Middle East “reality.”

Yet, in many cases, the reality was by far totally different.

And the Western Media bears considerable responsibility for the creation of that false reality.

I do respect and cherish the role and the importance of the media. But with that role comes responsibility.

Journalists, reporters, analysts and anchors are given the privilege to educate and expand knowledge. They are given the power to shape public opinion, to impact policy, and to shape and influence policy makers.

It is because of that privilege that the media must adopt greater responsibility.

It is because of that responsibility that the media must practice an everlasting inquisitive, questioning and interrogating approach.

The media has the responsibility to adopt a mindset which seeks to learn more profoundly about the facts, the trends, the sequence of events and the historical perspectives.

The media has a responsibility to commit themselves to present a much more accurate, comprehensive picture of the Middle East reality.

Unfortunately, in the context of Israel, it seems as if the Western media quite often portrays Israel in a negative light – sometimes in an even distorted and unbalanced way; while neglecting or minimizing the facts, the trends, the historical context and the sequence of events which shape the challenges Israel confronts.

I know that many people think that the Western media’s biased approach towards Israel is motivated by hostility. I do not necessarily subscribe to that point of view.

I think that that line of argument does not serve Israel – nor the Western media.

I think that that argument exempts the Western media from doing its due diligence, it creates feelings of resentment, and thus reduces the willingness of the media to be more receptive to Israel’s needs and arguments.

Furthermore, accusing the media of hostility towards Israel does not allow for the creation of a constructive, productive dialogue that will enable more balanced coverage of Israel in the various media outlets .

I also think that this argument is doing an injustice to the many journalists and reporters who are trying to do their job and complete their assignments the best way they can – sometimes operating in very challenging conditions. It is not a simple task to be a journalist in Iraq or Syria or Iran or Yemen or the Gaza Strip.

I think that the negative coverage of Israel in the Western media stems first and foremost from the fact that the Arab perspectives, narratives and outlook were embedded within the media discourse and awareness as the “right one.”

Concepts like “Israel is the aggressor” or The Israeli – Palestinian conflict is the source for instability in the Middle East” orThe fence Israel built is an apartheid fence” or “Israel deliberately creates the humanitarian crisis in The Gaza Strip.” These and many other concepts have become imbedded in wide parts of public opinion as uncontroversial truths and unquestionable facts.

In many of my briefings when these concepts come up I ask the person, for example, how they know so decisively that these concepts truly reflect reality and I ask them what the basis of their knowledge is? The common answer is often well everybody knows.” This is how concepts and narratives become noncontroversial “reality” and “facts.”

There are two reasons for that. Both are very elementary – yet crucial.

One reason is the simple fact that most of the Western media professionals do not speak Arabic – the main language of the Middle East.

Due to the lack of knowledge of the language, the Western media has limited tools to delve, to check and to verify information provided by the eloquent Arab spokespeople who quite often fluently speak the foreign languages like English, German, French, etc.

Quite often these spokespeople – knowing very well who they are talking to – use the right buzz words and the PC terminology that resonates very easily with average Western mindset, codes and values. These words are music to the ears of the Western reporter and are easy for them to report and to identify with – mentally and emotionally.

These spokespeople totally control what kind of the information they want to provide the journalists with, and no less important – the information they do not want the journalists to know.

The second reason is the fact that an average correspondent in Syria or Iraq or Iran or Turkey – or “almost any other place” in the Middle Eastdoes not enjoy a free access to local sources of knowledge and information.

Moreover, he or she will be under strict monitoring surveillance, censorship and, sometimes under intimidation by the local authorities.

I said “almost any other place in the Middle East” because there is one place in the Middle East where freedom of journalism is fully respected – and this place is Israel.

As an outcome of not knowing Arabic and being dependent on mediators, translators, spokesman – or even drivers – the knowledge of the Western media about the reality in the Middle East is limited; and the information they get is mediated, processed and sometimes – cynically manipulated.

Here is a true story:

I was about to be on a panel discussing The Arab Street  in The Arab World Today. A distinguished, veteran  reporter who reports on Palestinian issues for very prominent journals and newspapers in the West was to be on the panel with me. He came to me before the session very nervous. He admitted to me that he and his colleagues – because they don’t speak Arabic – really don’t know anything. Because they don’t speak Arabic they are completely dependent on others for their information. On the panel he admitted that none of them saw the coming of The Arab Spring.  (As a side note: I have been forecasting, briefing and lecturing about the coming eruption in the Arab World since 2005.)

Because the Western media, are not fluent in Arabic they are not able to read the Arab street or have their finger on the pulse of the Arab world.

The reporters that shape public opinion when it comes to the Arab world  are, for the most part, completely dependent on mediated information.

The “knowledge” of reporters that don’t speak Arabic is conveyed to the West as “reality.”

Yet is far from the accurate picture.

The reality they show and report is at best a partial, sometime times distorted picture, in which ironically and sadly it is Israel – the one and only true democracy in the Middle East – that is presented negatively.

I have no illusions. It is unlikely to expect that Western reporters covering the Middle East will be fluent in Arabic. And Israel will continue to be the only place in the Middle East where journalists truly enjoy the full freedom to practice their mission and profession.

Nevertheless, I think it is important to raise the awareness of the Western media to the facts I have mentioned because it does not absolve them from their professional and moral responsibility.

I hope that such an awareness will encourage every Western media professional who honestly strives to perform to the highest professional standards, to develop methods, tools and sources of knowledge that are essential for any good reporter. This is doable – even without knowing Arabic.

Furthermore, it is every media professional’s responsibility to employ critical thinking skills which would result in a much more skeptical attitude toward information provided by Arab speakers and spokespeople – and Israelis too by the way – that’s ok. Everyone should be held to rigorous standards.

Employing critical thinking will afford the Western media a better understanding of the Middle East reality and will result in a much more balanced presentation of Israel.

In the era of Instagram, WhatsApp , Facebook and other social media networks, where narratives, concepts and myths are perceived as “reality”, it is the obligation of the professional media to adopt and exercise a critical thinking approach.

It is time for the Western media to reevaluate its approach towards coverage of the Middle East.

It is time that the Western media should ask itself one basic yet crucial question:

“What do we really know?”

It is time for Western media to rethink the Middle East and the coverage of Israel.

Will Western media rise to that challenge?


אנחת הרווחה המפתיעה של חמאס

3 אוגוסט 2014

המשפט הבא יפתיע רבים.

עם ההכרזה הרשמית על מותו בקרב של סגן הדר גולדין ז”ל, נשמעת אנחת רווחה גדולה: היא מגיעה לא פחות ולא יותר מאשר מחמאס עצמו.

הקביעה הזו נשמעת כמעט הזויה. חמאס ראה ורואה בשבוי ישראלי נכס אסטרטגי שיאפשר לחמאס להשיג הישגים רבים ובראשם שחרור אסירים פלסטיניים הכלואים בישראל. במהלך הסבב הנוכחי סופג חמאס מהלומה עצומה. כל ניסיונותיו ליצור הישג צבאי משמעותי ו”תמונת נצחון” לא הצליחו. נכסיו האסטרטגיים הצבאיים – מערך הרקטות, מערכת המנהרות וכוחות העלית שלו נפגעו בצורה קשה ביותר. יש לו מאות רבות מאוד של הרוגים ופצועים. שכונות שלמות בעזה שהיו מעוזים מרכזיים של חמאס הפכו לאבק. הזעם ברחוב הערבי ובכלל זה בתוך עזה על האסון שהמיט חמאס על עזה גובר והולך. תקוותו של חמאס כי ההרס והחורבן שנגרמו לעזה יצית את העולם הערבי ואת הגדה המערבית התבדתה עד כה. חמאס מנודה ומבודד בעולם הערבי. כל העובדות הללו גורמות לתסכול עצום בשורות חמאס.

לאור כל זאת, אפשר היה לצפות שחמאס ימהר להציג את “קלף הנצחון” שלו בדמותו של קצין ישראלי השבוי בידיו. עובדה היא שבאירוע אחר שהתרחש בשלב מוקדם יותר של מבצע “צוק איתן”, מיהר חמאס לפרסם בגלוי ורשמית פרטי זהות של חייל ישראלי תוך רימוז לכך שהחייל בידיו. הצהרה זו עוררה גילויי שמחה ברחובות עזה אבל היא לא האריכה זמן רב:לאחר חקירה מעמיקה ומהירה הודיעה ישראל רשמית כי מדובר בחייל צה”ל אורון שאול ז”ל שנפל בקרב ומקום קבורתו לא נודע.

השאלה היא אם כך, מדוע הוקל לחמאס לנוכח העובדה שלא יוכל לעשות שימוש באירוע החטיפה של סגן הדר גולדין ז”ל?

כדי לענות על שאלה זו יש לבחון בתחילה את הנסיבות הייחודיות של האירוע. כמה מאפיינים לא שגרתיים בהתנהלות של חמאס כבר בשעות הראשונות לאחר האירוע עוררו את סקרנותי:

ראשית, חמאס לא הצהיר רשמית כי הוא מחזיק בקצין הישראלי. בענין זה היתה אפיזודה מעניינת שחשוב לציין: בשעות הראשונות לאחר האירוע הצהיר סגן מנהיג ארגון חמאס מוסא אבו מרזוק המתגורר במצרים כי חמאס אכן מחזיק בשבוי ישראלי. זמן מה לאחר מכן חזר בו אבו מרזוק מהצהרתו. בהמשך אסביר מדוע אפיזודה זו משמעותי בעיניי.

שנית, חמאס שמר על עמימות. הוא לא נטל רשמית אחריות לאירוע, וההצהרות רשמיות שלו בענין זה נעו בין “אין לנו מושג מה עלה בגורל הקצין” לבין “יתכן והקצין נהרג יחד עם חוטפיו”.

שלישית, בהתבטאויות רשמיות של דוברי חמאס בערבית ובאנגלית ניכר נסיון ברור של דוברי חמאס – כולל מנהיגו ח’אלד משעל – לתרץ ולהצדיק את החטיפה. מדוע נקטו דוברי חמאס בקו זה? הסיבה לכך היא התגובה החריפה של המערכת הבינלאומית. החטיפה היתה הפרה בוטה של הפסקת אש שעליה הסכים חמאס רשמית ובערבות של קטאר,ארה”ב ומזכ”ל האו”ם. חמאס ביצע טעות טקטית קשה שנבעה מחוסר הבנה של קוד מרכזי בחשיבה המערבית והוא כיבוד הסכמים. דובר הבית הלבן כינה זאת “הפרה ברברית” של הסכם הפסקת האש, ונשיא ארה”ב תבע אישית ובפומבי מחמאס לשחרר מיד וללא תנאים את הקצין החטוף וקרא לגורמים שיש עליהם השפעה על חמאס (הכוונה לתורכיה וקטאר) להפעיל לחץ על חמאס לשחרר את הקצין.

מדוע חמאס הוטרד מתגובתו החריפה של נשיא ארה”ב עד כדי כך שדוברי חמאס ניסו לתרץ את החטיפה?יש לכך שתי סיבות מרכזיות: סיבה אחת היא שחמאס – המודע מאוד לתחום ההסברתי – מנסה ליצור לעצמו תדמית של ארגון לגיטימי, וההצטיירות שלו כארגון “המפר בברבריות” הסכמים פוגעת בנסיונו לזכות בלגיטימציה בינ”ל. הסיבה השניה נעוצה במה שקרה מאחורי הקלעים בין ארה”ב לבין קטאר. צריך לזכור כי קטאר, הפטרונית המרכזית של חמאס בשנים האחרונות, ערבה להסכם הפסקת האש שאושרר רשמית על ידי ארה”ב ומזכ”ל האו”ם. הפרת ההסכם היתה עלבון אישי לנשיא ארה”ב וגרמה מבוכה עצומה לקטאר: עם כל הכבוד לכסף הקטארי ולערוץ אלג’זירה, הצבא והנשק האמריקאי הוא זה שערב לקיומה קטר. אפשר לדמיין את הצרחות של קציני המודיעין הקטארי על ח’אלד משעל בעקבות הפרת הסכם הפסקת האש.

אגב משעל וקטאר, נראה שלקטארים יש מחשבות שניות לגבי האירוח של משעל בקטאר. בהקשר זה הנה סיפור מעניין שמגיע ממקור ירדני בכיר ביותר שאני מעריך כמהימן:

לפני זמן מה פנו הקטארים בהצעה לירדן לארח את משעל בתחומה באורח קבע.

 “מדוע שנעשה זאת?” שאלו הירדנים בנימוס.

הקטארים השיבו ש “ירדן היא בסיס טוב למשעל להמשך הג’האד נגד ישראל“.

 “זו אכן מטרה מכובדת ואנו תומכים בה. ולכן, כשלב ראשון, אנחנו מציעים שיתכבד משעל ויעבור לעזה” אמרו הירדנים.

הצרחות הקטאריות על משעל עברו במעלה (לא במורד) סולם הפיקוד של חמאס הישר אל מחמד דף, האיש החזק בחמאס. לדף, לפי דיווחים, נגרמו בעיות שמיעה חמורות כתוצאה לנסיונות החיסול שלו. זה יכול אולי להסביר את העובדה שהוא חירש לצעקות הכאב של אחיו הפלסטינים בעזה. אבל דף בהחלט שומע את הצרחות של קטאר. המסר הקטארי הגיע גם לאזניו של מוסא אבו מרזוק, סגנו של משעל היושב בקהיר. בשלב הזה, כמה שעות לאחר האירוע, מתחיל חמאס להבין שנוצרת לו בעיה.זה כנראה מסביר את התפנית ההצהרתית שביצע מוסא אבו מרזוק שצינתי בתחילת המאמר.

עתה, משהנסיבות הייחודיות לאירוע הוסברו, אפשר לענות על השאלה: מדוע הוקל לחמאס לנוכח העובדה שלא יוכל לעשות שימוש באירוע החטיפה של סגן גולדין ז”ל? ההסבר הוא שהאירוע עלול היה בראיית חמאס להפוך מנכס אסטרטגי לנטל על חמאס.  

מדוע?

ראשית, ישראל הבהירה כי הקצין הינו שבוי מלחמה. המשמעות לכך היא שחלות על הקצין הוראות הדין בינלאומי לענין שבויי מלחמה – כמו למשל ביקור של נציג הצלב האדום או מתן פרטים מדוייקים על מצבו של הקצין ללא תנאי ובלא שום תמורה. עבור חמאס סיטואציה כזו היתה מציבה אותו במצב לא נוח. מדוע? בפרשת שליט נהג חמאס במדיניות של תג מחיר לכל פריט מידע : בענין הזה יש לחמאס מורה מוסמך – חזבאללה. אם היה חמאס מקיים מדיניות דומה גם במקרה של סגן גולדין, תקובע תדמיתו של חמאס כארגון טרור ציני שאינו מכבד הסכמים ודינים בינ”ל, ובכך היה נגרם לחמאס נזק תדמיתי מוסף לנזק שנגרם לו בשל הנסיבות של אירוע השבי. מצד שני, אם יציית חמאס להוראות האמנות הבינ”ל, חמאס מפחית את יכולת הסחיטה שלו.

שנית, ישראל הצהירה כי תסרב לדבר על הפסקת אש ובודאי תסרב לדון בהסדר או הקלות לעזה כל עוד הקצין אינו מוחזר. לישראל יש תמיכה אמריקאית בענין זה. נשיא ארה”ב תבע בפומבי מחמאס להשיב מיידית ובלא תנאים את הקצין, וגם אמר כי ניתן להבין את ישראל אם תסרב להגיע שוב להסכם הפקת אש עם חמאס על רקע העובדה שחמאס הפר את כל ההסכמים הקודמים. המשמעות מבחינת חמאס היא בעייתית מאוד משום שכל עוד נמשך המבצע הישראלי, ואין הפסקת אש או הסדר רשמי בין ישראל לבין חמאס, יכולה ישראל להמשיך להפעיל לחץ צבאי ואזרחי על חמאס שיגביר את מצוקתו הקשה והגוברת של הארגון.  .

שלישית, נשיא ארה”ב הבהיר בפומבי כי הוא מצפה מגורמים שיש להם השפעה על חמאס ללחוץ עליו במטרה להביא לשחרור המיידי של הקצין. הכוונה כמובן לתורכיה (התורכים הזרימו עשרות מילוני יורו לגדודי עז א דין אלקסאם ולפי דווחים החמ”ל של חמאס שהכין את חטיפת ורצח שלושת הנערים ביוני 2014 פעל מתורכיה. מקור ערבי שאני מעריך כמהימן בד”כ דווח כי ישנה גם הערכה שרוצחי הנערים נמצאים בתורכיה ) וקטאר – הפטרוניות המרכזיות של חמאס בשנים האחרונות. המסר של נשיא ארה”ב לשתי מדינות אלה היה בעצם המסר הבא: שחרור הקצין השבוי הוא כרטיס הכניסה שלכן לתהליך התווך ואולי גם למעורבות בהסדרים עתידיים בענין עזה – שתורכיה וקטאר מאוד מעוניינות להיות חלק ממנו.

בפוליטיקה – כמו בטבע – יש שרשרת מזון: בשרשרת של קטאר – תורכיה- חמאס, חמאס נמצא בתחתית. תחת לחץ תורכי ובעיקר קטארי להביא לסיום מהיר של הפרשה, היה מצטמצם מאוד מרחב המיקוח, הסחטנות והזמן של חמאס. הוא לא יכול היה להציג תביעות מופרזות שידחו על ידי ישראל. חמאס היה חייב לסיים את הפרשה בהקדם בהחזרת הקצין לישראל בתנאים הרבה פחות טובים מאלה שהשיג בעיסקת שחרור שליט.

ופה- כמאמר הפתגם – קבור הכלב: צריך לזכור כי אחד מהנושאים המרכזיים ביותר בתעמולה של חמאס – לפני המבצע ובודאי במהלכו – הינו נושא שחרור האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל. חמאס מיצב את עצמו בחוד החנית של המאמץ לשחרור אסירים פלסטינים באמצעות חטיפה של חיילים ואזרחים ישראלים. זהו אחד הקלפים המרכזיים שבאמצעותם מנסה חמאס לזכות בתמיכת הרחוב הפלסטיני בפרט והערבי בכלל. באופן אירוני, ההישג הגדול ביותר של חמאס בענין זה – עיסקת שחרור גלעד שליט- היה גם באותה העת מקור ללחץ גדל והולך על הארגון. צריך לזכור כי בבתי הכלא בישראל עדיין כלואים אלפי פלסטינים, שמשפחותיהם התאכזבו מכך שלא שוחררו בעיסקת שליט, והם מפעילים לחץ גובר על חמאס להביא לשחרורם. (על כך ראו לדוגמא את את מאמרי באנגלית Israel-Hamas Prisoners Swap Deal – Arab Perspectives).   ויש לחמאס בעיה נוספת בהיבט זה: בידי ישראל יש נכון להיום למעלה מ 280 לוחמים של חמאס- בהם מפקדים מכוחות העלית שלו – שנשבו בלחימה. צריך לזכור גם עוד עובדה חשובה: חמאס כרך הן את פתיחת הסבב הנוכחי והן את סיומו בשחרור כל הפלסטינים ששוחררו בעיסקת שליט ונעצרו בשנית על ידי ישראל לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראלים.

אם הדר גולדין היה בשבי חמאס, בנסיבות שתיארתי היתה נוצרת לחמאס בעיה חמורה ביותר: בתוך מרחב התמרון הצר ולוח הזמנים הקצר שהיה נכפה עליו על ידי קטאר, היה על חמאס להכריע אם לדרוש את שחרורם של 280 הלוחמים שלו מעזה, או את שחרורם של פעיליו מהגדה שנעצרו בשנית, או בכלל לדרוש את שחרורם של פלסטינים אחרים הכלואים בישראל. בכל  החלטה שהיה מקבל, היה חמאס מוצא את עצנו בבעיה קשה.

בנסיבות שהסברתי לעיל, לפרשת הדר גולדין ז”ל היה פוטנציאל בעייתי מאוד מבחינת חמאס.  אילו היה מחזיק בסגן הדר גולדין ז”ל, חמאס עלול היה לגלות שלא מדובר בנכס אסטרטגי אלא בנטל אסטרטגי, משום לא היה ביכולתו למקסם את קלף המיקוח שבידו כפי שעשה בפרשת גלעד שליט.

חמאס היה מתקשה להציג את התמורה שהיה מקבל עבור החזרתו של סגן גולדין ז”ל כהישג המקזז את ההרג, הסבל והחורבן שגרם לתושבי עזה, כהישג המקזז את המהלומה העצומה שספג חמאס עצמו, כהישג המקזז את הביקורת והכעס הרס בעולם הערבי עליו ועל דרכו, וכהישג המקזז את התפנית השלילית ביחסה של הדיפלומטיה האירופית כלפי חמאס.

בעזה מצטבר והולך זעם עצום של התושבים על חמאס. למרבה הפרדוכס, התמורה שהיה מקבל חמאס עבור החזרתו של הדר גולדן היתה גורמת רק להעמקת הזעם בקרב תושבי עזה ומאיצה תהליך שיכול להוביל להתקוממות גלויה נגד שלטון חמאס בעזה. מכאן, אפשר להבין את הסיבה לאנחת הרווחה של חמאס בפרשה זו.


Hamas Breathes a Sigh of Relief

August 3, 2014

Hamas Breathes a Sigh of Relief

  by Avi Melamed

The next line will probably astonish many people.

When Israel formally announced that the IDF kidnapped Officer, Hadar Goldin, was pronounced dead – Hamas breathed a sigh of relief.

This sentence seems totally crazy; it doesn’t make any sense. After all, Hamas’ strategic objective was, and is, to abduct an Israeli – preferably a soldier – that will be a bargaining chip for the release of Palestinians imprisoned in Israel. Hamas wishes to recreate the case of Gilad Shalit, the Israeli soldier who was abducted and held in captivity by Hamas for more than 5 years (2006-2011) who was released in exchange for more than 1,000 Palestinian prisoners. Throughput the current military round Hamas proclaims their biggest desire is to capture an Israeli soldier.

During the early phase of the current round, Hamas published identification details of an Israeli soldier, hinting he had been captured by Hamas. That announcement evoked bursts of ecstatic joy and celebrations among Palestinians in the Gaza Strip. However, that didn’t last long. Israel formally announced that the soldier was killed.

Hamas’ ultimate dream was – and is – to capture an Israeli soldier. That could be the “winning card”; the card that will compensate for Hamas’ military defeat in this round; the card that will justify the death of hundreds of innocent Palestinians in the fighting; the card that will validate the inconceivable destruction and heartbreaking catastrophe to the Gaza Strip because of Hamas; the card that will counteract the harsh criticism in the Arab world towards Hamas for the catastrophe the organization brings on its people.

Given all of that, one would reasonably assume that Hamas would celebrate the capture of an Israeli officer. Why then did Hamas breathe a sigh of relief once it was clear that they were not holding an Israeli soldier?

The answer is that the unique set of circumstances surrounding that specific kidnapping could have caused Hamas strategic damage; Hamas could have found itself holding a strategic burden – not a strategic asset.

Why?

To answer that question we have to understand the circumstances.

In the hours following the event of the kidnapping of the Israeli Officer, Hadar Goldin, some interesting and quite unusual behavior on the part of Hamas captured my attention:

First, Hamas senior leader, Musa Abu Marzuk, announced that Hamas had an Israeli soldier. Shortly afterward he retracted this announcement.

Second, Hamas spokesmen made no formal announcement that Hamas had an Israeli soldier. Rather, Hamas spokesmen chose vague excuses like “we have no idea what happened to the soldier” or “It’s possible the soldier was killed together with his kidnapers.”

Third, formal Hamas spokesmen – including Hamas’ senior leader Khalid Mash’al – in media interviews both in Arabic and English, expressed an apologetic tone; it was very clear that Hamas was trying to justify the abduction.

What was the reason Hamas was “apologetic”?

The reason for Hamas’ apologetic approach was the tough reaction of the United States’ president who described the abduction as an unacceptable violation of the ceasefire agreement. A White House spokesperson described it as “a barbaric violation.” US President Obama demanded the immediate, unconditional release of the abducted soldier, calling upon factors who have influence on Hamas (i.e. Qatar and Turkey) to put pressure on Hamas to get the soldier back.

Why was Hamas disturbed by the United State president’s reaction?

There are two reasons:

One, identifying Hamas with a “barbaric violation” perpetuates Hamas’ image as a cynical terror organization that has no respect for any moral or decent codes of behavior. Thus, it damages Hamas’ efforts to gain the recognition of the international community as a legitimate representative of the Palestinians.

Two, the US President personally addressed the issue because he was insulted – not by Hamas but by Hamas’ patron – Qatar. One should remember that Qatar guaranteed the ceasefire that was announced formally by the US Secretary of State as well as the UN Secretary General. Hamas’ violation of the cease-fire caused Qatar deep embarrassment. One can only imagine the Qatari intelligence officers screaming at Khalid Mash’al, Hamas’ leader – who comfortably resides in Qatar.

Here is a side note in that context. It seems as if Qatar is having second thoughts about hosting Hamas’ leader Khalid Mash’al. A senior Jordanian source who I evaluate as reliable, disclosed an interesting story…

Some time ago, Qatar asked Jordan to host Khalid Mash’al permanently. The Jordanians, in response, politely asked “why should we do that?” Qatar’s reply was that Jordan could be a good base for Mash’al to continue his Jihadist activity against Israel. “Well,” said the Jordanians, “in that case we would like to suggest that Mash’al move to the Gaza Strip.”

The Qatari screams about Hamas’ kidnapping of the soldier and violation of the ceasefire went down Hamas’ chain of command – or more accurately up Hamas’ chain of command – all the way to Hamas’ strongest man Mohammad Deff, the leader of Hamas military wing Ezzedeen Al-Qassam Brigades. Deff apparently doesn’t care about the outcry of the people of the Gaza Strip, but he is very well tuned to the Qatari screams.

Understanding these circumstances can now help us address the question why holding an Israeli soldier could have caused strategic damage to Hamas? Why is Hamas better off not holding an Israeli soldier under these circumstances?

First, Israel rushed to announce that the Israel soldier is a POW. The meaning of that is that Hamas would have had to comply with international covenants – such as allowing the Red Cross to visit the soldier and/or the immediate, unconditional disclosure of information about the soldier. Hamas’ modus operandi in such cases is totally different – in the case of Gilad Shalit, Hamas made Israel pay a price for every single piece of information regarding Shalit. Hamas’ modus operandi is inspired by Hamas’ role model and mentor – Hezbollah in Lebanon. In this case however, adopting a similar modus operandi and refusing to comply with international covenants could have boomeranged on Hamas because it would reconfirm Hamas’ negative image as brutal, cynical terror organization, thus diminishing Hamas’ efforts to gain international legitimacy.

Second, Israel announced that any talks were off the table as long as Hamas had the Israeli soldier. On that matter Israel enjoys the decisive support of the US president. That is very problematic for Hamas because it means that Israel could – and would – continue its pressure on Hamas, who is already in a desperate situation.

Third, Qatar and Turkey, the major patrons of Hamas in recent years (Turkey for example gave dozens of millions of Euros to the Ezzedeen Al-Qassam Brigades and may be connected to the kidnapping and murder of the three boys a month ago) wish to be part of the future arrangements in the Gaza Strip. President Obama made it very clear that there is a price they have to pay to be in the game – the immediate, unconditional release of the abducted Israeli soldier. Both Qatar and Turkey (but mostly Qatar) would have left Hamas no choice but to release the soldier. Hamas would have had no say and no option since they have to comply with Qatar and Turkey who are currently their big funders. Clearly Hamas would not be able to monetize the card the same way he did in the case of Gilad Shalit.

Hamas positions itself as the spearhead of the efforts to release Palestinians imprisoned in Israel. This topic is of ultimate importance in the Palestinian agenda and in Palestinian politics. The abduction of Gilad Shalit was one of Hamas’ biggest achievements; the swap deal that resulted in Shalit’s release earned Hamas important points within Palestinian society as well as in the Arab world. Yet, at the same time, it presents Hamas with a growing challenge. Families of thousands of Palestinians who are still imprisoned in Israel were disappointed with the fact that their sons were not released in the swap deal. Hamas found itself under growing pressure to recreate the case of Gilad Shalit. To read more I wrote on that issue please see Israel – Hamas Prisoner Swap Deal: Arab Perspectives (2011) and One Israeli Soldier Impacts the Arab World (2013).

One should remember that one of the major justifications Hamas made for initiating this military round was the issue of Hamas activists and leaders in the Palestinian territories in the West Bank who were arrested by Israel following the June 12th kidnapping and subsequent murder of the three Israeli teenagers Gil-Ad Shaer, Eyal Yifrah and Naftali Fraenkel. Hamas made it very clear that the unconditional and immediate release of all of these people is a non-negotiable condition to end the fight. One has to remember another important fact, as an outcome of the fighting in this round, Israel holds some 280 Hamas militants, including some commanders of Hamas elite units. Under tough Qatari pressure to release the Israeli soldier, Hamas’ ability to monetize that card could have been narrowed dramatically. Hamas could not monetize that card as he did in the case of Shalit. In fact, it is more likely that Hamas would have found itself in an unbearable situation, forced by the circumstances to release the soldier for a very modest compensation – perhaps the release of some of its captured militants, perhaps the release of some of its West Bank arrested leaders – not more than that.

Having an Israeli soldier under these circumstances would have been a nightmare for Hamas; failing to monetize the card of an abducted Israeli soldier that would somehow compensate the growing rage among the Palestinians in the Gaza Strip for the suffering and destruction Hamas has caused them; facing the rage of the families of the Palestinian families who – again – will be disappointed with the fact that their sons are still imprisoned and; Hamas needing to decide if they would trade the soldier for either their West Bank people or the 280 militants captured by Israel would have caused Hamas enormous stress that could escalate and accelerate the growing rage against Hamas, resulting in an open, massive uprising against Hamas’ rule in the Gaza Strip. No wonder that Hamas releases a sigh of relief. Yet, it is very doubtful Hamas is heading towards tranquility.

I would like to share one last observation regarding this event. Quite often, I talk about the misperceptions of West regarding the mindset and codes of behavior in the Middle East. This time, I present the opposite perspective. Hamas’ violation of the ceasefire was a miscalculated move and a major mistake, stemming from the fact that Hamas did not understand that in the Western mindset and codes of behavior, agreements and formal commitments are to be kept and fulfilled strictly. Hamas was clearly surprised with the decisive, cut clear reaction of the US president.


Bewildering American Move – Operation Protective Edge

Why was US Secretary of State John Kerry’s latest cease fire proposal rejected by Egypt, Israel, the Palestinian Authority and Saudi Arabia?

Another misstep on the part of the US Administration stemming from a misreading of the Middle Eastern Map, results in the US government scrambling to do damage control.

As the Middle East goes through increasing turbulence, stemming from the enormous challenges the region is confronting, it is critical that the West, especially the United States, understand how to foster and cultivate stability in the face of those that are determined to foment instability.

 

Avi Melamed, former Israeli Senior Official on Arab Affairs and former Intelligence Official and educator, is today an Independent Middle East Strategic Intelligence Analyst, Regional Expert and lecturer specializing in the current affairs of the Arab and Muslim world and their impact on Israel and the region. Avi is also the Rosenzwog Overseas Middle East expert at the Eisenhower Institute, Washington DC.


Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

Join 1,065 other followers